• lilakimhi

פיליפינים - מראה מקום

מקום נפתח לאט בדרך כלל, כמו אדם. עוד יום ועוד לילה, ופתאום גוונים וניחוחות עדינים, כמו זה של פריחת הקשיו, כמו מחול איטי או מוטב, חיזור. האוזן מבחינה בדיאלקטים השונים, העין מזהה טיפוסי פנים. יושבי ההרים או יורדי הים? כששוככת המולת הלהגיע והלהסתדר, אפשר להתרווח ולהבחין. פיליפינים, רשמי מסע.


פייאסטה טיים מריה רוקדת באמצע הרחוב. זה לא באמת רחוב, אלא שביל עפר קטן שמוביל בין בתים. ומריה לא באמת כזו צעירה כמו שהיא רוקדת. כל כך יפה היא רוקדת. רואים שהיא אוהבת את זה. רמקול ענק לא מפסיק לנגן שירים דרום אמריקאים של זומבה. מתכוננים לפייסטה. בגופיית טריקו, מכנסיים קצרים וכפכפים מריה רוקדת, והנשים המבוגרות של הכפר מצטרפות אליה אחת אחת. אחרי כמה דקות של עמידה מהצד גם אני כבר לא מצליחה להפסיק לרקוד.


ים סין הדרומי גם שלוש מאות שנות קולוניאליזם ספרדי לא השרישו כאן את השפה הספרדית, אבל פיזרו את ניצוצות התרבות הזאת לכל עבר. מניירות לטיניות ודבקות גדולה בישו מתערבבים עם המנהגים ה"פגאנים" המקומיים: חוכמה נהדרת שרוחשת מתחת לפני השטח, בהסתר. המרפאים המקומיים, פרנסה צדדית לרובם, עורכים טקסים ולחשים, כותשים עשבים ועושים מסאז'ים, ומרפאים את כל המכאובים, כולל לב שבור. בחגים הטלווויזיה המקומית מקרינה מחזות על חיי ישו, והנשים בוכות בקטעים הקשים. אפילו שלוש מאות שנות כיבוש, ועוני ועבודה קשה עד היום לא הפכו את הפיליפינים לשונאי זרים. מהירי חיוך, מאירי פנים. ידידותיים, מנומסים, והכי בגובה העיניים, הפתיחות שלהם שובה את ליבי. איכשהו הדתיות שלהם, יותר כמו אמונה תמימה, והשמרנות המינית שהנוצרים הספרדים שטפו להם איתה את המוח, חיות בשלום ובהרמוניה עם מה שמוקע בדרך כלל בתרבויות מסורתיות ודתיות, המין השלישי למשל. הטרנסווסטייטים שכיחים כאן מאוד, נשים שנולדו כגברים והם בשלבים שונים על הדרך הנשית. זה כל כך חלק מהחברה כאן, וכמעט בכל משפחה יש להן יצוג. ממניירות אקסטרווגנטיות של דיווה יפיפיה ועד לגברבר משופם עם לק על הציפורניים וטקס בישבן כולם חלק אינטגרלי מהחברה. המוכר/ת בתחנת הדלק, המלצר/ית במסעדה, המרקידה במסיבת היומולדת, המדריך/ה בשמורת הטבע וגם בלשכת התיירות. אחד מאלי החיטה המכובדים הוא טרנסווסטייט, ובאחד המחוזות זכת/ה טרנסווסטייט בבחירות המקומיות. הלוואי עלינו פתיחות שכזאת וקבלה של האחר והשונה.


איתקה, תחנה אחרונה הגענו לסיבוייאן, אי שנחשב הגלפגוס של המזרח. אין כמעט מערביים בכל האי הזה, ואנחנו משתכנים בבית קטן ליד הים. כמו בכל האיים, המקומיים התערבבו היטב עם הספרדים הכובשים, ודחקו את הילידים אל כפרים קטנים במרומי ההרים בפינות נידחות. נמוכי קומה, כהים ומקורזלי שיער, הם נושאים סימן היכר יוצא דופן – עיניים שהם כמו שני פתחים צרים אל האינסוף, משקפים את צבע הסלעים בעומק הים. מעולם לא ראיתי עיניים יפות יותר. אחרי טיפוס מפרך ותלול יום שלם בג'ונגל הגענו עם המדריך המקומי לבקר את אנשי ההרים. הילדים מפחדים קצת מהלבנים (או "האפים הארוכים" כמו שהם מכנים אותנו) ומסובבים אלינו את הגב ולא מסתכלים, עד שמתרגלים. מעבר לשונות הנראית לעין, משהו באינטרקציה איתם פורט לנו על מיתר הגעגוע. הרי עשרות אלפי שנים היינו א/נשים שיודעים לחיות בהרמוניה עם מה שקרוי "טבע", כמו שהדג יודע להסתדר במים, וזה אולי מקור הכמיהה והכבוד שאנחנו חשים במפגש איתם. הרי גם לנו היו יכולות ששכחנו מקיומן והזמן התנהל בנו אחרת. הקטנטנים משחקים במדורה, קטן אחד שומר על אח קטן יותר ממנו, ואני מוקסמת מהביטחון שלהם ומהיחס הבוטח של ההורים אליהם. רצים יחפים וכד מים גדול על כתפיהם, מטפסים בשולי ההר או קופצים מראש הצוק למים שוב ושוב. גבר שקומתו קומת ילד, כולו שרירים, עוצר בשביל ומחליף כמה מילים עם המדריך שלנו. מפה לשם הוא פותח את סל הנצרים שלו ומושיט לנו חבילה ענקית של עלים שאסף גבוה בהרים, הטעימים ביותר שאכלתי. בא לו לחלוק, תנועה שנראית כל כך טבעית בתרבות הזאת, ומיטיב עם הנשמה בעומק שלה. אנשי ההרים יורדים מדי פעם ל"ארץ הנמוכה", לסחור עם שוכני הים ומתפרנסים מקליעת ערסלי נצרים וממכירת דבש פראי שהם רודים בהרים. המדריך שלנו מספר שלפני שנים עלה עם זקן השבט להרים, שהראה לו איך הוא עושה את זה. השכם בבוקר הם משקיפים על הים מגובה הצוקים, אורבים לדבורים ששותות ממי הים עם אור ראשון וחוזרות חזרה להרים. ממרחק חמישים קילומטרים ויותר הם מזהים את הכוון אליו טסות הדבורים, ומתחילים ללכת בהרים בעקבותיו, עוקבים אחר הפרשותיהן על העלים, עד שמוצאים. וכן, זה הדבש הטעים ביותר שטעמתי מעודי.


גן עדן, סוג של. מאם לילה, קוראים לי הילדים, ממציאים לעצמם שמות ומתפקעים מצחוק כשאני מנסה לחזור עליהם. ליואב הם קוראים יוהאו-האו, אז יצאתי בזול. אתה נראה כמו ישו! הם אומרים לו, ועוצרים רגע מולנו בעיניים קרועות לרווחה. בני שש ושבע ושמונה, כולם כל היום בחוץ, בים. נכנסים ויוצאים, קופצים, צוללים, ושוחים כמו דולפינים אנושיים. באי הקטנטן אפו אין חשמל, למעט כמה שעות בערב, וכמעט שאין קליטה. פה ושם אחרי הצהריים רואים כמה בני נוער שאפם תחוב בטלפונים הסלולריים שלהם, באותה תנוחה שהפכה להיות התנועה המאחדת את כל בני האדם באשר הם בזמן הזה. אבל לרוב הילדים אין אחד כזה, והם ממציאים לעצמם משחקים כל היום בתוך המים, על החול, בין הסירות. וכמובן, עם הזרים שמגיעים לאי היפה שלהם, שאפשר ללכת בו מצד לצד ולראות שקיעה וזריחה, כמעט כמו הנסיך הקטן. אל האי הזה אפשר להגיע רק בסירה קטנה, מהלך שעה מהיבשה הקרובה ביותר. "יו אר האנדרד פרוסנט לייקלי טו גט ווט, מאם", אמרה הגברת שמכרה לנו כרטיסים לסירה, ודייקה בתחזית האחוזים שלה. רק שלהירטב זו לא בעיה כאן, זה חלק מהפתרון. אני מנסה לא להשתמש בקלישאות, אבל יפה פה כמו בפנטזיות על גן עדן. הכל רך, נעים, נינוח. האקלים ממוזג, ואין הרבה הבדלים בין יום ללילה. מי הים רכים וחמימים, ומתחת לפני הקריסטל השקופים שוחים צבי ענק שמרשים להתקרב אליהם וכרישי לוויתן ידידותיים. מפלי מים, מעינות חמים וקרירים, אגמים ולגונות. העצים גדלים לגובה כביר, והאנשים קטני הקומה חביבים כאילו נחתנו בכוכב אחר. גן עדן ממבט ראשון, אבל מבט שני מגלה עוד כמה דברים. רעידות אדמה, סופות הטייפון, הרי געש שאולי מתכוונים שוב להתפרץ, עוני ונחשלות, שליט שאמנם נבחר בבחירות דמוקרטיות וכולם כאן מעריצים אותו, אבל מוציא אנשים להורג ללא משפט בתואנת סחר בסמים, והיחס לרוב החיות, להוציא את חיות המחמד: אוכל מהלך על ארבע, שוחה או זוחל.


לוצ'ון זו ארץ לאוכלי בשר. לי כמעט אין מה לאכול ואני מאותגרת שוב ושוב מהמראות. החזיר הוורוד צורח בקול גדול כשמורידים אותו בחבל מהסירה הקטנה אל החוף. הגיע לכבוד הפייסטה שתתקיים פה עוד כמה ימים, חג לאיזה קדוש מקומי, והמנה החגיגית בכל מסיבה היא "לוצ'ון": החזיר כולו משופד על מקל במבוק עבה, נצלה שעות על מדורה קטנה. לא אכלת אף פעם לוצ'ון? שואל אותי בתמיהה חוזה, האיש שבקצה החבל של החזיר, ולא ממש יודע לפרש את ארשת הצער-על-סף-דמעות על פני. ליבי יוצא אל החזירון הקטן הורוד שעכשיו מתפלש בעפר. קר לו, אומר חוזה, ומחייך אליו בחיבה, כשהוא חובק בידו השנייה את תרנגול המחמד שלו, שמשמש לקרבות תרנגולים. אנחנו לא אוכלים אותם, מה פתאום, הוא עונה לי כשאני שואלת אותו אם גם את התרנגול הם מתכוונים לאכול, ומבטיח לי שבזמן הפייסטה המקומית כולם פותחים את בתיהם ומציעים את המטעמים לכולם, בחינם, ושכדאי לי להשאר. עדיין לא הצלחתי ליישב את הסתירה בין אהבת החיים והמתיקות בה הם מתייחסים להכל, כולל לחיות המחמד שלהם, ובין זה. תכל'ס, זה לא שונה מכל מקום בעולם, כולל "אצלנו", רק כאן כמו ברוב הארצות ה"מתפתחות" – הכל חשוף, בחוץ, לא קל לצפייה. ואולי עדיף כך.


מה צריך בשביל לחזור לגן עדן טאטאיי, שזה אומר אבא או הזקן, בן 67, ונראה בן בלי גיל. הגענו אליו אחרי מסע אופנוע מפרך, במקומות שגוגל לא חולם עליהם עדיין. חצי מיליון עצים חילקתי ברחבי האיים, הוא אומר לנו, מצביע ביד אמונה על היער שסביבנו, אותו נטע לפני 13 שנה וכבר מגיע לגבהים עצומים של 20 ו-30 מטרים. זה גן העדן שלי, הוא אומר לי, וזו חובתי לדאוג לו, כמו גם לדאוג לכל שאר האדמות כאן. טאטאיי רוצה להחזיר את אדמות הפיליפינים למה שהיו פעם בתקופת האנשים הקדומים – יער מפואר, והוא מוזמן למקומות שונים בפיליפינים לחלוק את הידע העצום שלו שהגיע משושלת הנשים שלו - מאמו וסבתו, על צמחי מרפא ועל גידול עצים. סבתא שלי לימדה אותי, הוא אומר לי, שכשאתה עצוב – לך חבק עץ, כי העצים הם היצורים היחידים שניזונים גם האדמה וגם מהשמיים, ולכן מאזנים אותנו, בני האדם. כף ידו קטנה וחזקה, כמו עשוייה מעץ או אדמה וחומה כמוה. אנחנו לוחצים ידיים וטעם הלחיצה היבשה והחמה נשאר בי עוד ימים ארוכים.


"אמרי לי, האם לא הכל מת לבסוף, ומוקדם מדי? אמרי לי, מה את מתכננת לעשות עם החיים החד פעמיים, הפראיים ויקרי הערך שלך?" /מרי אוליבר, מתוך 'יום קיץ'.


סנאפ שוט. אנחנו חולפים על האופנוע כשאישה מבוגרת חוצה את דרכנו, הולכת באמצע רחוב העפר, על כתפה האחת אנקול ובקצהו משתלשל תמנון שמישהו לכד השכם בבוקר בים. תכף הוא יהפוך למה שקורין "קלמארי". כך, התרנגולת הופכת לצ'יקן נגטס. הפרה - לביף, החזיר – לבייקון. גם כאן מכבסים שמות כדי שאפשר יהיה לאכול ולא לדעת את העיקר, ומוסיפים ציורים חביבים של פרה צוחקת או חזיר מחייך. אני מהרהרת בדברים נוספים שאנחנו מכבסים כדי שיהיה לנו קל לעכל. את משבר האקלים שהופך במהירות של כדור שלג לקטסטרופה מפחידה, את הסבל של יותר ממיליון א/נשים בארצנו שנתונים במצור או תחת משטר של אפרטהייד, את העוני והאלימות בתוך המשפחות, את עובדת מותנו הקרב? כולנו חוטאים בזה. גם אני. עם זאת, כשזה כל כך נוכח וכל כך מישיר מבט במלא חיותו מולנו, יחד איתו, כמו שונית אלמוגים בשפל, נחשפת גם השאלה הטובה, הקשה, זו שמובילה אל הדרך לאיתקה, או לנתיב המבריא לשוב להיות בני אדם – אם כך, מה היא חובתי האנושית, המוסרית? מה עלי לעשות?

איתקה העניקה לך מסע יפה, כתב קוואפיס. יותר מזה היא לא תוכל לתת. האם זמן חופשה מתקתק אחרת, מתארך אחרת, מתמשך אחרת מזמן עבודה? מזמן עצבות? מזמן תפילה? מה מפריד בין "חופשה" ובין "החיים האמיתיים"? מסע חיצוני התערבב בפנימי וקלע בתוכי מארג עשוי זכרונות ורשמים, ידיעות ותובנות, רגעי חיים שמתוכם מתבהרים החיים.



71 צפיות

מסעות רוחניים ברחבי העולם

"המסע הרוחני, 

הוא מסע אינסופי,

ממי שנדמה שאנחנו,

אל מי שאנחנו באמת"

רמאנה מהרשי